אני פדופיל

-המאמר נשלח לגופי תקשורת רבים טרם הפרסום כאן באתר, אך זכה להתעלמות מוחלטת.

גם אני ישבתי ביום שלישי שעבר לראות את הסרט ה"דוקומנטרי" המדובר ששודר בערוץ 2 – "אני פדופיל – מסע אל מוח מעוות", של ד"ר אילן רבינוביץ. כבר מכותרת הסרט ידעתי למה לצפות. יכולתי לדעת שיציגו שם סוטי מין. שיציגו שם אנשים שהחברה רוצה להרחיק מעצמה, כי בין אם הם "לפני התקיפה" או "אחרי התקיפה", הם תמיד יהיו פצצות זמן מתקתקות. גם אני הזדעזתי מתיאורי ההתעללות הקשים שהובאו בסרט. אבל אני, בניגוד לרבים אחרים – לא ראיתי את הכתבה כי עניין אותי להכיר את ה"מוח המעוות" של הפדופילים. אני ראיתי כי אני יכול להגיד על עצמי באמת ובתמים, אני פדופיל.

אני פדופיל. בעבר שתי המילים האלו גרמו לי לצמרמורת. לחלק מהקוראים הן אולי עדיין גורמות. לא העזתי להעלות אותן על דל שפתי עד לשלב מאוד מאוחר בבגרותי. גדלתי כילד "נורמלי". אף אחד לא חשד בשום דבר – הייתי תלמיד מוצלח למדי, חברותי, מתעניין בדברים שילדים אמורים להתעניין בהם. מעולם לא קרה לי שום דבר שאני יכול להגיד עליו שהוא "טראומתי". בערך בכיתה ז' התחלתי להבין שאני שונה. התחלתי להתעניין בבנים בגילי. בהתחלה תירצתי לעצמי כל מיני דברים – אני יודע להבחין ביופי של בנים, אבל בטח אמשך לבנות בעתיד. אני עדיין בשלבי התבגרות, ההורמונים מבלבלים אותי (את זה נדמה לי שאימצתי מאיזה יועץ פסיכולוגי בטלוויזיה). אבל כיתה ז' חלפה, כיתה ח' חלפה, ואני – לא רק שעדיין נמשכתי לבנים, אלא עדיין לילדים בכיתה ז'. ניסיתי להמשיך ותרץ, אבל בשלב מסוים הבנתי שנגמרו התירוצים.

ההבנה התחילה לחלחל, לאט לאט. כל יום שעבר חיזק לי את התחושות החזקות שחשתי. בד בבד עם תחושות אלו, קלטתי דברים נוספים מהסביבה – פדופיל הוא חולה נפש. הוא אנס, מפלצת, "פצצת זמן מתקתקת". איפה שלא הסתכלתי מצאתי את הקביעה הזו: בחדשות, בשיחות עם אנשים (עם ההורים שלי!), מכל כיוון. פתחתי חדשות ושמעתי על פדופיל שאנס ילד. "פדופיל סדרתי" היה הכי מפחיד – האם אני אהפוך לכזה? האם אני אאנוס?

כולם היו כל כך משוכנעים בזה, כל כך משכנעים. התחלתי גם אני להשתכנע. היום, ברטרוספקטיבה אני יודע שקוראים לזה "אפקט פיגמליון". זה אפקט פסיכולוגי עוצמתי מאוד שכמעט ולא ניתן להשתחרר ממנו לבד – אדם נכנס לתוך הסטיגמה שלו ומאמץ אותה, כאילו כדי להצדיק אותה. אבל אז לא ידעתי את כל זה. אז רק ידעתי שאני סוטה, מרושע ומנצל ילדים קטנים ותמימים.

נקרעתי בתוכי – מצד אחד ידעתי שאסור, שהמחשבות שלי לא מוסריות  – מצד שני לא יכולתי שלא לחשוב אותן. ידעתי שהקרב כבר אבוד – אני חולה נפש וממילא כבר פשעתי. עצם המחשבה שלי היא פשע. ההבדל בין המחשבה למעשה הלך והיטשטש אצלי בראש. התחלתי לעקוב אחרי ילדים. כל כך רציתי להיות קרוב אליהם, לראות אותם. ידעתי שזה רע, שזה אסור – אבל זה בסדר, הרי אני כבר רע – ככה כולם אומרים. אומנם לא הייתי קרוב לאונס, אבל כמעט ועשיתי דברים שהייתי מתחרט עליהם עד לסוף ימי. אתם מבינים – אם כבר חציתי את הגבול, כל כך קל להמשיך הלאה. ואם הגבול הוא במחשבה, במשיכה לילדים, בעצם הקיום שלי – חציתי אותו ממזמן.

כאמור, קשה עד בלתי אפשרי לצאת מאותו אפקט הרסני בכוחות עצמך. אני עצמי הצלחתי לצאת מהמחשבה הזו רק בזכות אתר אינטרנט שנתקלתי בו בחיפושים אחר הזהות שלי, בניסיונות להבין את עצמי. לקח לי זמן להשתכנע. כמה שנים ליתר דיוק, אבל גם ההבנה הזו, כמו הקודמת, חלחלה ועיצבה את דמותי.

האתר הזה לימד אותי שהפרספקטיבה שלי שגויה. הוא לימד אותי לראות את המובן מאליו – שהאחריות על איזה אדם אני רוצה להיות מוטלת אך ורק עלי.

הנטייה שלי לא מכתיבה האם אהיה אדם טוב או רע, האם אאנוס או אשלוט על עצמי – זה רק אני. נכון, אני נמשך לילדים – אז מה? המחשבות יכולות להישאר בראש, ואני יכול להחזיק בתפיסה המוסרית שלי וליישם אותה. ואין סתירה. אני לא סוטה ומרושע – אני שונה, ומשתדל להיות אדם טוב. אני לא "לפני התקיפה", ולא "אחרי התקיפה", כפי שד"ר רבינוביץ מחליט לקטלג את הפדופילים. אני פשוט בשליטה. לא "מעוות" ובוודאי שלא "פצצת זמן מתקתקת".

התפיסה העצומה הזו, שכל האחריות נעוצה אך ורק בי, הפיחה בי חיים חדשים. אני מחליט איזה אדם אהיה – לא הנטייה שלי, לא הסביבה. לאף אחד אין זכות לשפוט אותי על בסיס המחשבות שלי אלא על בסיס ההחלטות שלי בלבד. הנטייה שלי אינה "רעה" או "טובה", היא פשוט קיימת – רק מעשים יכולים להיות "רעים" או "טובים". אונס של ילד הוא רע – הוא השפל של האנושות. אהבת ילדים (פדו=ילד, פיליה=אהבה. גם את הדבר הברור הזה היה צורך להסביר לי) היא נטייה.

פתאום הבנתי יותר טוב את הרגשות השונים שחיו בתוכי. הבנתי שהנטייה שלי היא לא רק משיכה מינית – היא הרבה יותר מזה. אני כמה למגע של ילד, לקשר עם ילד. אני רוצה להיות לחונך לילד. בנטייה שלי מרכיבים רגשיים, מנטליים ובנוסף על כך – מיניים.

אתר האינטרנט הזה הוא Israeli BoyLover, שמטרתו היא תמיכה באוכלוסיית אוהבי הילדים ודיון פתוח בנושא. האתר אינו מעודד כל פעילות לא חוקית או לא מוסרית ואינו מנסה לקרוא להורדת גיל ההסכמה – להפך, הוא קורא לאוהב הילדים לשלוט על יצריו ולהבין כי באטמוספירה החברתית בו אנו חיים היום יחסים עם ילדים יכולים להיות בעלי השפעה קטסטרופלית על הילדים, ולכן הם אסורים בתכלית האיסור.

כקונטרה לפעילות החשובה של האתר מגיע ד"ר רבינוביץ בסרט שמתיימר לתאר את המציאות באופן אובייקטיבי, ותחת זאת רק מצליח לבסס את הסטיגמה הנוראית והשגויה של "הפדופיל האנס". כל הסרט יוצא מנקודת ההנחה הזו, והפלא ופלא – חוזר אליה. לא יעזרו העובדות שניצבות בפני עורך הסרט – העובדה שרוב מוחלט של הפדופילים אינם עברייני מין בקטינים (לפי מחקרים שנעשים בשנים האחרונות בעזרת אתרים בינלאומיים כגון האתר הנ"ל), או שחלק גדול מעברייני המין בכלל לא עונים להגדרה הפסיכיאטרית של "פדופיל". העובדה שפדופיליה עונה לכל הקריטריונים של "נטייה מינית", שהיא כפויה על האדם, ממש כמו נטיות מיניות אחרות. הוא בשלו – המוח מעוות, הפצצה מתקתקת, התקיפה תכף תגיע…

על מנת לצאת מעגל הקסם המחריד בו האדם מקבל סטיגמה נוראית מהחברה, יש לתקן את החברה. ראשית יש לתקן התייחסות התקשורת (כי התקשורת צריכה להחליט האם פדופיל הוא אדם הנמשך לילדים או אנס ילדים ולהיות עקביים בהחלטה זו. לא ייתכן שכל אדם שהתגלה כבעל נטייה פדופילית, ללא שביצע מעשה, יישפט ע"י התקשורת כאנס). שנית, את התייחסות החוק לפדופילים (לא ייתכן שאדם יאבד את עבודתו רק בגלל נטייתו המינית!) . אחרי שנעבור את הגשר הזה, פה ובמדינות אחרות, יש להוציא את הפדופיליה מרשימת מחלות הנפש של ה- DSM (כי באמת אין שום סיבה הגיונית אמיתית שהיא צריכה להופיע שם) – אותה רשימה שמאפשרת לדוקטורים מלומדים להגיד דברי בלע ושנאה כלפי אדם שכל חטאו היה להיוולד שונה. אותה רשימה שכה רבים בורחים אליה כדי להצדיק התייחסות מפלה כלפי הפדופיל, מבלי לשאול את עצמם – למה פדופיליה היא מחלת נפש?

המאבק הזה מתחיל כאן. הוא מתחיל מיציאה ברורה, חד משמעית כנגד סרטי הפחדה בסגנון "אני פדופיל", שמנסים לשוות לאדם חי ומתמודד דמות סטיגמטית, חד מימדית ומרושעת. המאבק הזה מתחיל בתשומת לב של כל אחד מאיתנו – באופן שבו אנו מדברים, שבו אנו מתנהגים, שבו אנו מטקבקים (אני בטוח שתוך מספר דקות יהיו עשרות טוקבקים שדורשים שאני אסורס/אכלא/אהרג על הפשע הגדול שביצעתי – העובדה שנולדתי).

אני יודע שאני לא לבד בעולם במאבק זה, שיש עוד מאות אלפים כמוני, שרוצים לשנות את המציאות. אני רוצה שגם הם ידעו שהם לא לבד. אני רוצה שהמסר הזה ישמע בכל מקום. מסר זה אינו מוגבל למקרה הספציפי שלי – הוא נכון לכל אותם אנשים שמישהו אומר להם שהמחשבות שלהם הן פשע או חטא.

אני פדופיל. היום אני לא מרגיש צמרמורת כשאני אומר את המילים האלה. אני מרגיש גאווה על הדרך שעברתי, ותחושת מחוייבות ותקווה לדרך שעוד תבוא.

Concealed.