חופש המחשבה

    נכתב במקור על ידי אדם בשם ניר, בבלוגו האישי.
    פורסם כאן באישורו

    לפני בערך שנה הכרתי דרך האינטרנט בחור נחמד מאוד (נקרא לו פיטר). התיידדנו והרבנו לדבר על כל נושא שבעולם. פיטר הוא בחור בן 31, משעשע מאוד, חכם ונחמד בצורה נדירה ונעימה, גר באירלנד ואבא לבן ובת מאומצים. אבל חוץ מזה גיליתי לפני מספר חודשים שפיטר הוא גם פדופיל.

    עכשיו, אני, כמו שבטח רובכם, הופתעתי ואפילו נבהלתי כששמעתי את זה. מיד עלו בי כל הכותרות בעיתונים על אנסי ילדים למיניהם וכמה שניסיתי להילחם בזה, לא הצלחתי – פיטר נראה לי שונה פתאום.

    מאז, רוב השיחות שלנו נעשו על הנושא הזה – פדופיליה. ואני חייב להגיד שלמדתי המון דברים חדשים.

    קודם כל גיליתי ששטפו לי את המוח (שוב!) וכשאני מגלה ששטפו לי את המוח אני מצד אחד שמח שעכשיו אני יכול לחשוב מעט יותר חופשי ובעצמי, מצד שני אני מתעצבן נורא שהצליחו לעבוד עלי ולרמות אותי כל כך הרבה שנים בלי שהרגשתי בזה בכלל.

    פיטר הסביר לי כמה דברים חשובים, קודם כל שהקבוצה הנקראת “פדופילים” מתחלקת בגדול ל 2 – פדופילים אנסי ילדים, ופדופילים אוהבי ילדים. שתי הקבוצות נמשכות לילדים, אבל קבוצת אוהבי הילדים לעולם לא תפגע בילד. למה? כי אנסים הם אנשים שיש להם פגיעה מוחית. אין להם את היכולת לשלוט ביצר המיני שלהם או אין להם את היכולת לגלות הזדהות ואמפטיה עם הקורבן שלהם. זו הסיבה שרוב האנשים לא יהפכו פתאום לאנסים, לא משנה עד כמה חרמנים הם יהיו. כל עוד המוח שלך עובד ומתפקד בצורה טובה – אתה לא מהווה סכנה לאף אחד, וזה בכלל לא משנה למי אתה נמשך.

    הוא הזכיר לי שאף אחד לא בוחר למי הוא רוצה להימשך, זה משהו מולד, זה הקלפים שחילקו לנו ורק איתם אנחנו יכולים לשחק. לכן, זה לא הוגן ולא מוסרי להאשים מישהו על משהו שהוא לא בחר בו, בייחוד אם הוא לא פגע באף אחד.

    והנה עוד כמה עובדות מפתיעות שלמדתי:
    א. בניגוד למה שחושבים – אין תרופה או טיפול רפואי לפדופילה. כמו שאי אפשר לגרום למישהו להמשך למישהו שהוא לא נמשך אליו בצורה טבעית. כמו לגרום למישהו להפוך להומו או לגרום ללסבית להתחיל להמשך לגברים.
    ב. בניגוד למה שחושבים – רוב מעשי האונס בילדים לא נעשים ע”י פדופילים. ההגדרה לפדופיל אומרת שאתה חייב להימשך רק(!) או בעיקר לילדים, ורק חלק קטן מאנסי הילדים עונה להגדרה הזאת.
    ג. בניגוד למה שחושבים - לא נעשו שום מחקרים מדעיים על פדופיליה. המחקרים שכן נעשו בדקו רק את אנסי הילדים. אף אחד לא בדק את אוהבי הילדים ולכן המחקרים האלה לא עונים להגדרה הכי בסיסית של המדע – מדגם מייצג. כלומר – כדי לערוך מחקר אמיתי ומדעי אתה חייב לבחון את התופעה על סוגי אנשים שונים. או במקרה הזה על סוגים שונים של פדופילים ולא רק על “הסוג הרע”.
    .
    כששאלתי אותו אם הוא רוצה שהחוק יאפשר מין בין מבוגרים לילדים (בהסכמה כמובן) הוא ענה במפתיע מאוד – שלא. “מה שאני רוצה” הוא אמר לי “זה לא לפחד לספר לאחרים מי אני. לכל אדם צריכה להיות הזכות להיות גאה במי שהוא ולא להסתיר את זה” (הוא הזכיר לי שעל זה בידיוק נלחמו היהודים ובידיוק בשביל זה הם הקימו את מדינת ישראל – כדי להיות גאים במי שהם ולא לפחד להגיד בקול “אני יהודי” )

    “תחשוב על זה” הוא אמר לי “אף אחד במשפחה שלי לא באמת מכיר אותי, לא יודע מי אני. אני מפחד להגיד לאחרים את זה כי אני חושש שהם יתרחקו ממני, ינתקו איתי קשר, או יותר גרוע – ידווחו למשטרה ואז ייקחו לי את הילדים, לא תהיה לי עבודה, לא משפחה ולא חברים – החיים שלי יעלמו וכל זה בלי שאי פעם עשיתי לאף אחד משהו רע”

    אז מה אתה בעצם רוצה? שאלתי אותו, והוא ענה “לא לפחד להגיד – קוראים לי פיטר ואני נמשך לילדים“.
    .
    אתמול, כשדיברתי עם חבר חכם אחר שלי, הבנתי עד כמה גם אני סגור ולא פתוח ומקבל כמו שרציתי לחשוב. אבל אני עובד על זה.

    אני מאוד מקווה שמי שקורא את הפוסט הזה יבין שיש המון אנשים טובים בעולם שנרדפים, נעצרים, נחקרים ומושלחים לכלא רק בגלל שהם חושבים או אוהבים או נמשכים למשהו אחר מאיתנו. זאת בושה וזה עצוב ופוגע, כי אנשים כמו פיטר, שהם אנשים נפלאים שעוזרים לקהילה ולסביבה ולאנשים אחרים, לא מגיע לחיות בפחד ובסוד.

    כולנו מרגישים לפעמים שאנחנו שמים מסיכה כדי להסתתר מהעולם. יש אנשים שבאמת חיים ככה כל החיים שלהם.

    בהצלחה לנו

    ניר.

    נ.ב

    פיטר נתן לי את האישור לספר עליו בבלוג, כמובן ש”פיטר” זה לא באמת השם שלו. ולמרות שהוא לא קורא את הבלוג הזה, אני רוצה להודות לו על שעזר לי לפקוח את העיניים ולראות טיפה יותר טוב את האמת.