מאת: Simon Castles תרגם: WB
בנסיון להגן על ילדינו מפדופילים למרבה הצער אנחנו גם פוגעים בקשר הבריא בין גברים לילדים.
בבית הקפה המקומי, שהוא מספיק לא-אופנתי על מנת למשוך משפחות, ילדים לפעמים מתגנבים למקום בו אני קורא עיתון על מנת להגיד שלום. הם לא באמת אומרים שלום, כמובן. הם בוהים בי, מרותקים למראית עין, אומרים משהו אקראי כמו "יש לי נעליים לבנות" או מראים לי מה הם מחזיקים בידיים הקטנות והדביקות שלהם.
לעתים, אם אני על אחת מהספות, הם מטפסים, שמים יד על הירך שלי, בעוד היד שלהם שוקעת במושב.
כשאני עם החברה שלי, הרגעים האלו ידידותיים וחמים. ההורים של הילד רגועים(כמה שהורים יכולים להיות). כשאני לבדי, לעומת זאת, זה שונה. משהו אפל נכנס לתמונה כשזה רק אני, גבר בודד באמצע שנות השלושים שלו, ויש ילד שנודד מהוריו בחיפוש אחר מסיח דעת. אני חש את הדאגה של ההורים, אפילו כשהם מנסים להיאבק בה. חוסר הנוחות עוברת כמו מחלה מדבקת: הם מרגישים את זה, אני מרגיש את זה, הילד מרגיש את זה. זה כאילו שהרגע לא מסוגל לשאת את כל הדברים הנחשבים אשר לא נאמרים.
אני מאמין שרוב הגברים מכירים את תחושת הייאוש הזו. בעידן הנרדף על ידי צלליותיהם של פדופילים, הגבר הממוצע משלם מחיר על פשעים של יחידים.זה נמצא בזהירות ובחשד שעכשיו נוכחים בקשר שלהם עם הילדים. למטרה החיובית בהחלט – להגן על הילדים מהפשע הנתעב מכל – יש גם צדדים שליליים באופן שהיא קוטעת את הקשר הלא רשמי הבריא בין גברים לילדים.
הרבה גברים היום דואגים(ואם אתם לא מאמינים לי, תשאלו כמה) מתדמית של הנאת יתר מילדים, מנגיעה תמימה בילדים, מאסיפת הילדים מבית הספר, מצילום ילדים. הטבעי הפך להרגיש חריג.
לגברים יש את הזכות המלאה להרגיש רע עם זה, ואפילו לכעוס מעט. לא צריך להקטין את הפשע של התעללות מינית בילדים על מנת להבחין בזה, הרגישות של רוב הגברים נרמסת בגלל הפעולה של מיעוט.
המקום הכי טוב לתאר זאת הוא המדיניות שנפוצה עכשיו בתעשיית התעופה. בהרבה חברות טיסה הכוללות את Qantas, American Airlines, ואת British Airways, לגברים אסור לשבת ליד ילד הנוסע לבדו. חדשות לגבי המדיניות המפלה הזו התפרסמו לאחר שכמה אנשים החלו לספר על ההשפלה שעברו – עם מבטים חשדניים מנוסעים – כשאילצו אותם לשבת הרחק מהילדים.
חבר הפרלמנט והעיתונאי הבריטי בוריס ג'ונסון חשף איך ביקשו ממנו לעבור מקום בטיסה של British Airways. "יש לנו חוקים מאד נוקשים", הדיילת אמרה לג'ונסון המבולבל. "גבר לא יכול לשבת עם ילדים". ג'ונסון המשיך לשבת על מנת לאפשר לילדים לידו להגיד משהו. "אבל הוא אבא שלנו", הם אמרו.
חברות התעופה הגנו על המדיניות על ידי הטענה שהם פשוט נוהגים בזהירות ומשקפים את הדאגות והרצונות של ההורים. אבל במאמציהם לכסות(כנראה מסיבות חוקיות) את מה שהוא בעצם סיכון קטן, הם תייגו את כל הגברים כאנשים אשר עשויים להיות מסוכנים, והעבירו לילדים את המסר שאין לסמוך על גברים.
מדיניות כזו עושה יותר נזק מאשר תורמת. היא לוקחת סלידה מסיכון למקום של פוביה קיצונית. היא מעליבה גברים, ועוטפת ילדים בצמר גפן. היא מציגה את כל הקשרים בין גברים לילדים כרעילים, מה שלמעשה מטשטש את ההבחנה בין טוב לרע.
חלק יטענו שאם מדיניות שכזו הצילה ילד אחד מהתעללות, היא שווה משהו. זה נשמע כמו הגיון בריא, אבל זה לא. מהו הנזק שנעשה למארג החברתי על ידי: הנחת האשמה בכל הגברים, טיפוח החשדנות, קריסת האמון וגינוי קשר רגיל בין גברים לילדים? – הוא לא ניתן למדידה –
במגמה החברתית הרואה קשר בין גברים לילדים כחשודה, זה כמעט ולא מפתיע שמספר העבודות עם ילדים המאויישות על ידי גברים ממשיך לצנוח. בעשור הקודם, אחוז הגברים העובדים בבתי ספר יסודיים באוסטרליה צנח מ-23.8 אחוזים ל-20.6 אחוזים. ככל שהילדים צעירים יותר, ישנו סיכוי נמוך יותר שגברים יהיו בטווח קריאה; בויקטוריה, רק אחוז אחד מהגברים עובדים בגני ילדים.
תרבות של חשדות חייבת גם להשפיע על מספר הגברים המוכנים להיות מאמני קבוצות ספורט או לעזור במחנות בית ספר. מחקר שנערך על ידי קרן בריטית לצדקה לילדים מצא ששלושה עשר אחוזים מהגברים לא יתנדבו לעבוד עם ילדים מפני שהם פוחדים שיחשדו בהם שהם פדופילים.
יש כאן פרדוקס נוראי. גברים 'טובים' נמנעים מלהשגיח על ילדים בגלל איך שיתפסו אותם, ובאותו זמן הורים רבים – ובעיקר אמהות חד הוריות – רוצים באופן נואש שהילדים שלהם, במיוחד הבנים שלהם, ייחשפו למודל גברי חיובי לחיקוי, ובכל זאת החברה מסתכלת במשנה זהירות על גברים המשתוקקים להדריך ולאמן ילדים. המסרים מעורבים, הנטיות הטבעיות נמצאות בקונפליקט.
החלק העצוב ביותר בזה נמצא בחוסר הידיעה של מה בדיוק יש לעשות בעניין. יש פדופילים בעולם בכל זאת, והורים רוצים להגן על הילדים שלהם בכל ליבם.
אבל אסור לנו לתת לפחד מהפדופילים להפוך לפוביה שגורעת בהרבה יותר ממה שהיא משיגה. כל הפוביות מתחילות בתרחיש "מה אם…" שמרכיב לעצמו הגיון משלו, מחריף בעצמתיות, והופך מקרה לא סביר למשהו אמיתי ומבעית שנראה הגיוני ונכון בגללו לחסום את העולם ולאטום את הדלת. בערך 95 אחוזים מהניצול המיני של הילדים קורה בתוך המשפחה. המנצל הוא בדרך כלל מישהו שההורים והילד מכירים- לא הזר המפחיד בפארק(או במטוס) שמופיע בדמיון כלל הציבור. אולי אנחנו אוהבים לחשוב שאנחנו יכולים לנעול את ניצול הילדים בחוץ, אבל האמת העצובה היא שאנחנו כנראה כולאים אותה בפנים.
היום, רוב האנשים מעל גיל שלושים לא יכולים לעשות כלום מלבד להבחין בזה, בדרך כלל עם עגמומיות על כך שילדים לא משחקים יותר ברחובות השכונה. הפכנו להיות מאד מגינים ופוחדים מאיומים שכונתיים, שלפי הראיות, לא יותר גדולים ממה שהם היו מעולם. אולי כמו שהחיים שלנו מרגישים עמוסים יותר ופחות ברורים בתחומים כמו עבודה וניהול הבית, גינון יתר על ילדים בעצם מביע השלטת סדר ושליטה.
לא משנה מה המקרה, התייחסות לכל הגברים כאנסים פוטנציאליים לא יעשה שום דבר על מנת להעלים את הניצול בילדים, אבל זה ייתן שחר לזוועות- לא של אנשים רעים הנוגעים בילדים בדרכים המקוממות אותנו, אלא של אנשים טובים הפוחדים לגעת בילדים בכלל.
כותב המאמר, סיימון קסטלס(Simon Castles ). הוא כותב ממלבורן, באוסטרליה.
הוספת תגובה