אמא יקרה
אתמול התפרסם בפורום הפתוח פוסט מרגש אשר נכתב על ידי משתמש אורח. הפוסט משקף את הרגשות של מרבית חברי הקהילה, ושל רבים נוספים מחוצה לה.
הנה כמה ציטוטים מהפוסט. הפוסט המלא נמצא כאן.
אני בן יחיד, יתום מאם מאז ילדותי.
אני היום כבן 18 וחיי הם גוש של עצב, או אולי בעצם ריקנות.
אני עושה הרבה דברים, כמו כולם, ואולי יותר, אבל כשאני לבד אני מרגיש ריק. לגמרי.
אחרי הרבה שנים שהתחושה הזאת לוותה אותי הבנתי שחסרה לי – אהבה.
אציין שאכן אני נמשך לחיבוק של ילד, לליטוף, אבל בשום אופן לא למעשים הקשורים לפעילות מינית.
לזה אין לי משיכה כי איני נמשך לילדים בגלל נטייה מינית כזו או אחרת. אלא רק לאהבה התמה והזכה שלהם.
הבעיה היא את, אימא יקרה.
הבעיה היא שאת פוחדת על ילדיך, ובצדק.
את פוחדת שהם יפגעו על ידי אנשים רעים ושפלים, ואת מכלילה לפעמים גם אנשים כמוני, שלא עשו ולא יעשו שום רע.
וגם מהם את מרחיקה את ילדייך, וגם להם את נותנת הרגשה של "מגעיל – עוף מפה", לפעמים מספיק מבט אחד שיביע את האמירה הזאת.
וזאת אמירה פוגעת, מאוד.
אני לא רוצה לאהוב שום ילד, כדי שאימא או אבא שלו לא יחליטו יום אחד לסגור את הדלת לתמיד.
אני לא רוצה לאהוב שום ילד, כדי שהלב שלי לא יישרף שוב.
אבל אני מרגיש ריק, תלוש, או בקיצור "מבואס מהחיים",
בסך הכל רציתי לאהוב את הילד שלך, לתת לו, לראות אותו מחייך למולי, להרגיש חלק ממשפחה, חלק ממשהו,
אבל את חסמת את הדרך, אמנם בכפפות של משי, אך באגרוף פלדה קשוח שמסתתר מאחור.
כשקראתי את ההודעה לא יכולתי שלא להזדהות עם הכותב, ולכן החלטתי גם שראוי לשתף את זה כאן.
באותו הנושא – מייד עם סיום הקריאה, נזכרתי במאמר זכר במאמר 'מיתוס השד בארון'. שווה להציץ גם בו.
